טיפול-קוגניטיבי-התנהגותי-בהפרעה-דו-קוטבית

מבוא
מחקרים שונים (מצאו כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי במטופלים דו קוטביים מביא לשיפור ניכר בסימפטומים ובתפקוד. עם זאת במחקר של סקוט ושותפיונטען כי הטיפול בהפרעה דו קוטבית מורכב יותר מטיפול בדיכאון חד- קוטבי והוא דורש רמה גבוהה יותר של מיומנות המטפל. העובדה המעניינת היא, שעל אף ממצאים ומסקנות אלה, הספרות על טיפול קוגניטיבי התנהגותי בהפרעה דו קוטבית מצומצמת ביותר ומקורה רק ב9 השנים האחרונות. יש לשער שעובדה זו מקורה בתפיסה רבת השנים שראתה בהפרעה דו קוטבית, הפרעה שמקורה ביולוגי בעיקרו עם זאת, בחלוף השנים צמחה תפיסה המדגישה גם את תפקידים של גורמים סביבתיים והוצעו מודלים של דיאתזה- דחק להפרעה.  הספר הראשון על טיפול קוגניטיבי התנהגותי ייחודי בהפרעה דו קוטבית הופיע ב1996 על ידי בסקו וראש (1996). ספר זה ראה בעיקר את הטיפול כתומך בטיפול התרופתי, כמקנה כלים לניטור מצב רוח והציע טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות לטיפול בסימפטומים של אפיזודות. ב1999 מופיע ספר נוסף של לם, ג'ונס, היורד וברייט (1999) שדומה בגישתו לקודמו, בכך שהוא מציע טכניקות לטיפול באפיזודות, אולם בנוסף הוא הציע כי קיימים גורמים פסיכולוגיים המשפיעים על מודל הדיאתזה- דחק, בעיקר מיומנויות תפקוד לקויות. לאורך השנים הופיעו מאמרים שונים על טיפול קוגניטיבי התנהגותי  להפרעה. סקוט (1995, 1996), בדומה לבסקו וראש , מדגיש נושאים של דבקות בטיפול תרופתי. ג'אנווי ואולירי  אמנם מציעים אפשרות של השפעתם של דפוסים קוגניטיביים, אולם זאת ללא מובאות תומכות. מתחילת שנות ה2000, המחקר על פגיעויות קוגניטיביות אצל דו קוטביים הופך פורה יותר וממצאים חדשים עולים (בין המחקרים, Meyer et al 2004  
בשנת 2001 ניומן, ליהי, בק ריילי-הרינגטון וגילוי מוצאים ספר, שכבר מציע סקירה רחבה יותר על השפעתם של דפוסים קוגניטיביים וממליץ בכלליות על טיפול סכמתי והתנהגותי בהתנהגויות אלה. בשנת 2004, ליהי  מפרסם פרק על טיפול קוגניטיבי התנהגותי בספר על טיפול בהפרעה. הפרק סוקר ממצאים על דפוסים קוגניטיביים נוספים שנמצאו כקשורים להפרעה, ומציע בכלליות את שיטת הטיפול הקוגניטיבית כיעילה לטיפול בה.
העבודה שלהלן נחלקת לשלושה חלקים מרכזיים: חלק ראשון מגדיר את ההפרעה ומפרט את הגורמים שמנבאים אותה ומשפיעים עליה. החלק השני דן בטיפול בגורמים אלה ובמניעת אפיזודות, בין אם על ידי ניהול עצמי ובין אם בטיפול בפגיעויות קוגניטיביות. החלק השלישי דן בטיפול קוגניטיבי התנהגותי באפיזודות.
החידוש המרכזי בעבודה הוא, שהיא מבצעת סקירה מקיפה של שלל הממצאים בדבר פגיעויות קוגניטיביות אצל דו קוטביים ומציעה קשר אפשרי לשאלה כיצד הן משפיעות על ההפרעה. כמו כן העבודה מנסה לענות על השאלה כיצד ניתן לטפל בפגיעויות אלה. לגבי שאלה זו, העבודה מאמצת מרכיבים מהשיטה הקוגניטיבית התנהגותית וממודל הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בדיכאון ומבצעת יישום ספציפי לפגיעויות של הפרעה דו קוטבית. בנוסף העבודה מציעה תשובה לשאלה אילו טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות יכולות להיות לטיפול באפיזודות עצמן. לגבי שאלה זו, העבודה מבצעת אינטגרציה של כל הטכניקות הקוגניטיביות- התנהגותיות שהוצעו. ישנם גורמים ביולוגיים שהוצעו כמקור ההפרעה, כמו חוסר ויסות במערכת המקצבים הסירקדיים או החברתיים, וחוסר ויסות במערכות עירור ועיכוב התנהגות. לגבי השאלה, מה יש לגישה הקוגניטיבית התנהגותית להציע כדי להתמודד עם  פגיעויות אלה ועם הגרמים המעוררים,  העבודה מציעה שיטות טיפול אפשריות, שיעילות לניטור חוסר ויסות במערכות, כמערכת התרעה מוקדמת וכן מציעה טכניקות למנוע אירועי חיים המתפקדים כמלחיצים. העבודה מציעה טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות במקורן, אך גם מתבססת על גישות טיפוליות אחרות, כמו למשל גישת טיפול בין אישית המציעה השריית שגרת חיים, וגישה פסיכו-חינוכית המדגישה חינוך של המטופל על ההפרעה. העבודה השתמשה במקורות אלה, על אף שהן אינן קוגניטיביות התנהגותיות במוצהר, משום שהן נוגעות לפגיעויות ייחודיות להפרעה ומשום שיש להן זיקה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי. יש לציין, עם זאת, שהעבודה לא עוסקת בכמה תחומים חשובים, ביניהם סטיגמה, שנתפסת על ידי לם ושותפיו , כגורם מרכזי המשפיע על יכולת ההתמודדות עם ההפרעה. כמו כן היא אינה עוסקת בטיפול משפחתי, על אף שנמצא שדפוסי הייחוס של בני המשפחה ובעיקר רגש מבוטא (EE.) הוא גורם הקשור למהלך חמור של ההפרעה. בנוסף, העבודה נוגעת בצמצום בנושא של דבקות תרופתית, שבסקו וראש רואים אותו כמרכזי, וכן נוגעת בצמצום בנושא של דיאגנוזה ראשונית. היא אינה נוגעת כמעט בנושא של תמיכה חברתית והברית התרפויטית הטיפולית ובנוסף אינה מתייחסת לכמה השערות ביולוגיות חדשות על מקור ההפרעה, כמו למשל ההשערה כי ההפרעה דומה למחלת האפילפסיה.